רש"ש על ביצה ט״ו

מהדורה: דפוס וילנא ראם

מפרשים:
1 גמרא סנדל המסומר אסור לנעלו כו'. התוי"ט תמה מדוע לא הביא הש"ס סיוע לאביי מהברייתא דשבת ע"ש ונעלם מכ"ת דברי הרמב"ן בסתה"א שהבאתי בברכות כו ע"ש:
2 שם ביצת הגיר. נמצא במקרא ישעיה כז ט:
3 שם ה"ק כל שנאותין בו בחול כו'. נ"ל דמוכח פי' זה מדאר"י מפני שצריך אומן משמע דאם היה הדיוט יוכל להשחירן מותר והלא ביו"ט אסור משום צובע אלא ע"כ משום דראוי היה לחול ע"י הדיוט וכיון שלא נצרך אומן לא מיקרי מחוסר מלאכה:
4 שם אמר אביי תפילין הואיל ואתא לידן כו'. כה"ג אמר בשבת פא ב וש"נ:
5 שם ל"ק הא דמינטרא מחמת גנבי כו'. עי' גי' מהר"ם ולגירסתו קשה דבלא מינטרא מחמת כלבי לחוד סגי. ועמש"כ בעירובין צז וגי' שלפנינו יל"פ דהוי כמו אלא ל"ק כו' וקאי על קושיית ר"ה בריה דר"א מהברייתא על אביי הא ר"ל הברייתא דמנטרא כו' והא דל"ק אלא עי' מהרש"א לעיל יד ובמש"כ שם בס"ד:
6 רש"י ד"ה מניח ידו דרך מלבוש דהיא העברה כלא"י. ובעירובין צה ב פירש דרך מלבוש דהוי תכשיט ולא משאוי ושם הוא מוכרח דלר"ג לא שרי טפי מב' זוגות משום דלאו תכשיט הם ע"ש ואי מטעם דהוי כלא"י אפילו טובא נמי:
7 תד"ה אלא. אבל נמטא אינו אלא מדרבנן כו'. כ"נ דצ"ל:
8 תד"ה ה"ק. מ"מ ליכא איסורא להניחן. עתוי"ט ותור"ע ומה שהקשה הב' על הא' דגזירה שמא תיפסק כו' ל"ש ביו"ט דהוצאה לא אסירא ביה נ"ל דלק"מ דהא לקמן ר"ד יח דא"ר טעמא דאין מטבילין כלים שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וגזירה יו"ט אטו שבת. והר"ש שם פסק כוותי' וע"ש בתד"ה גזירה ובשבת קכד והא בקעת דביו"ט דבר שמלאכתו להתיר כו' כיון דבשבת כו' גזירה יו"ט אטו שבת:
9 במשנה ואם הותיר הותיר לשבת. עי' לקמן יז דגם לכתחלה שרי להוסיף אף שא"צ אלא לחתיכה אחת ואפי' מיו"ט לחבירו דהב' ספק חול וברש"י שם ע"ב ד"ה שלא יערים כ' דאפילו לחול שרי ואולי יכוין כאן דאפי' הותיר כולו אח"כ שלא טעם ממנו מאומה אין בכך כלום הואיל דבתחלת בישולו כיון בלא הערמה לאכול מקצתו ועט"ז סי' תקכ"ז סק"כ או יל"פ האי ואם כמו ואפילו כמש"כ בברכות לד בס"ד ובהשמטות בסוף שבת ועי' תל"ע חלק ה' מאמר ג' פ"ג בשמוש הה' דמלת אם וכפל דהותיר הותיר מורה דאפי' טובא ע"ש מאמר א' רפ"ד ועי' ב"מ לא וכן יל"פ הלשון דואם נתרפא נתרפא דפי"ד דשבת מ"ד ודסוף פכ"ב ור"ל ואף דנתרפא יפה יפה:
10 שם ושוין כו' שהן ב"ת. לכאורה הלשון תמוה דהכי פליגו במה נקרא ב"ת ואולי אתא לאפוקי מרשב"א לקמן יז ב דאמר דפליגי בזה אם הם ב"ת ובפשוט י"ל דה"ק ושוין בדג כו' דמערבין בי' ואמר הטעם מפני שהן ב"ת:
11 גמרא א"ר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו'. עי' בר"ן שכ' ול"ת כו' הא דתנן נאכל עירובו כו' לא יבשל כו' דמוטב שלא יתעדן שבת א' כו' מזה נראה ראיה לשיטת תר"י ריש ברכות דלרבנן דאמרי שם עד חצות משום סייג היכא דעבר ול"ק עד חצות שוב א"ר לקרות ע"ש ודלא כהש"א תשו' ד' שהקשה עליו מסברא ע"ש:
12 רש"י במשנה ד"ה אכלו קודם שבשל כ"צ שבת. לולא דמסתפינא הייתי אומר דלטעמא דרבא כדי שיברור כו' אם נאכל העירוב אחר שסעד סעודת יו"ט מותר לבשל בתחילה לשבת דתו לא שייך שמא יכלה הכל ליו"ט ונ"מ לדינא דבמרדכי כ' שסמך ר"ש על הא דרבא פ"א דשכח ול"ע והניח ע"ת ביו"ט כו' הביאו הב"י ססי' תקכ"ז ע"ש:
13 רד"ה ופירותיה. ול"נ שהוא מין עשב כו'. בר"ה כג חשיב קתרוס במיני ארזים ומפרשו רב אדרא וע"ש בפרש"י וכן בחלק קח ב עצי גופר א"ר אדרא לגי' הערוך וכן כאן אמר לשון נטיעה דעל הרוב הונח על אילנות אולי יאמר דתרי אדרא נינהו כדמשני הגמרא כה"ג בכ"מ וכמ"ש התוס' בע"ז יד לענין תורניתא ע"ש: